בפרשה מסופר, על כך שמשה רבינו היה "כבד פה וכבד לשון". כלומר הוא היה מגמגם.
כמובן שזה דבר שאמור להיות מאד לא נעים.
אז למה משה רבינו שהיה כל כך קרוב לרבונו של עולם, ושדרכו נעשו כל כך הרבה ניסים, לא ביקש מבורא העולם  לרפא אותו?
אומרים חז"ל שמשה רבינו רצה לזכור את הנס שבסיבתו נהיה כבד פה.
מספרים חז"ל שבשעה שהיה ילד קטן, גדל משה רבינו בארמון פרעה, כבנה המאומץ של בתיה, בת פרעה.
פרעה מלך מצריים היה מרבה להשתעשע עם הילד טוב הרואי והשנון.
פעם אחת ישב משה רבינו על ברכיו של פרעה, ומסביביו עמדו שריו ויועציו של המלך.
ופתאום לקח משה את הכתר מעל ראש פרעה ושם על ראשו הקטן.
פרעה נבוך, וכל השרים נזעמו.
"זה הוא סימן לכך שכשיגדל הילד יתנקש בחיי פרעה ויקח לעצמו את הכתר!" אמרו היועצים פה אחד.
"להוציא אותו מיד להורג!" הם פסקו.
אך בורא העולם, לא עזב את משה לנפשו, הוא שלח את מלאכו שהתחפש לאחד השרים ואמר:
"הילד משחק, כדרכם של הילדים! אין בו תבונה לתכנן דברים כאלו! הוא ראה דבר נוצץ ולקחו." אמר המלאך.
"ואם אתם עדיין מסופקים, בואו ותעשו ניסוי. תקריבו לפני הילד שני צלחות, אחת עם גחלים לוחשות, והשניה עם מטבעות כסף. והיה אם הילד ישלח את ידו לאש הדולקת יהיה זה סימן שאין בו דעת, ומה שעשה בתמימות עשה.  אך אם ישלח את ידו למטבעות, אזי מבין הוא את מה שהוא עושה ויבוא על עונשו."
הציע המלאך.

השרים הסכימו עם המלאך המחופש וכך עשו.
אך משה היה ילד חכם ומיד שלח את ידו כדי לאחוז במטבעות. ואז עשה לו הקדוש ברוך הוא עוד נס, ושלח מלאך בלתי נראה, שדחף את ידו ישר לגחלים הלוחשות.
משה רבינו נכוה ומיד שלח את ידו לפיו. ואז נכווה בלשונו ומאז היה מגמגם.
ואת אותו המעמד שבו ניצל ממוות בטוח על ידי נס, לא רצה משה רבינו, בעל הכרת הטוב, לשכוח.
ולכן לא ביקש לרפא את מומו.
גם לנו חשוב מאד לזכור את כל הטובות המרובות, שמשפיע עלינו בורא העולם.
כי מידת הכרת הטוב, מידה חשובה היא עד מאד. המידה הזאת בכוחה להשפיע שפע גדול של ברכה.
כי כולם רוצים להשפיע טובה על אדם שמכיר טובה. 


וכדי להבין עד כמה חשובה המידה הזאת, תיקראו את הסיפור הנפלא:

                                                        הנסיך המפונק 



   שבת שלום

לכל פרשות השבוע
האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים