פרשת השבוע יתרו

בפרשת יתרו מסופר על הארוע המרכזי והגורלי ביותר בחיי העולם כולו - מתן תורה.
כמו שכתוב בפרשת בראשית ביום השישי לבריאת העולם - ויהי... יום  ה שישי" - ושואל רש"י - 
המפרש הקדוש, למה בכל הימים כתוב- יום שני, יום שלישי וכו', ורק ביום שישי כתוב-  ה שישי?
ועונה רש"י לפי דברי חכמינו זכרונם לברכה, כי כאן רמוז יום השישי בסיון, שבו התורה ירדה לעולם.
כיון שבזמן בריאת העולם, עשה הקב"ה תנאי עם כל הבריאה, שאם בני ישראל יקבלו את התורה,
ביום המיועד לנתינתה, אזי ימשיך להתקיים העולם, אך אם לא ירצו חלילה לקבלה, יחזור מיד
כל העולם לתוהו!

ואכן כתוב בתורה  - "אם לא בריתי יומם ולילה, שמים וארץ לא שמתי".
ומפרשים שאם חלילה יהיה רגע בעולם פנוי מלימוד התורה, מיד כל העולם יחזור לתוהו ובוהו!
וזאת אחת הסיבות לכך שהקב"ה ברא את העולם, שיהיה עגול. ופיזר את בניו בעולם.
כאשר בחלק אחד של העולם לילה, בחלק אחר של העולם יום ויש שם יהודים שלומדים תורה, וחוזר
חלילה.

ולכן גם היו ועדיין יש ישיבות שעושים משמרות של לומדים שילמדו תורה במשך כל שעות היממה!
בזמן שבחורי משמרת אחת ישנים, אחרים מחזקים את העולם בלימודם, ואחר כך הם מתחלפים.

כדי להבין את האחראיות שחש יהודי, שבכל מעשיו הוא יכול להעמיד את העולם או חלילה להחריבו מספרים משל:


פעם קונה אחד שהגיע למכולת מרכזית בערב שבת, שם לב לתופעה מעניינת.
המכולת הומה קונים, תורות ארוכים משתרכים מאחורי הקופות. העובדים המיוזעים רצים ממקום  למקום. 
ואף המנהל נראה ברקע מנפנף בידיו ומנסה לספק את בקשותיהם של כל הלקוחות.

ובתוך כל המהומה הזאת, רואה הקונה מאחורי חלון, אדם היושב בנוחות בכסא מול המחשב. הוא  לוגם לאיטו בכוס הקפה ומקליד בנחת במחשב.
 
 

הקונה התפלא על השאננות שלו. הוא ניגש לאיש ושאל אותו: "תגיד לי, אתה עובד כאן?"
האיש ענה: "כן."
שאל הקונה: "אם כן, האם אתה לא רואה את הלחץ של בעל הבית? איך אתה יכול לשבת כאן ברוגע,
כאשר העסק זועק לעזרה של עוד ידיים עובדות?"
האיש חייך לשמע השאלה וענה: "תראה, אני רואה חשבון של המכולת הזאת. המהומה בחוץ,
אינה נוגעת לי. אני עושה את תפקידי וזהו."

הקונה עזב את האיש במשרדו המרווח, והמשיך בקניותיו.

לאחר כמה שבועות, הקונה שלנו נקלע למכולת אחרת בערב שבת. התמונה הייתה זהה כמעט בכל 
לתמונה שהוא ראה לפני כמה שבועות.
לחץ הולך וגדל של קונים ועובדים שכמעט ולא מצליחים לעמוד בדרישות.
והנה מאחורי חלון, הוא רואה אדם בחליפה, היושב מול מחשב בכסא נוח. 
רואים שבמשרדו דולק המזגן ונעים לו שם מאד.

עכשיו כבר לא שואל הקונה שאלות. הוא כבר יודע שזהו הרואה חשבון.
אך לפתע קורה משהו מפתיע....
רואה החשבון מראים את עיניו ומסתכל על המתרחש. הוא קם בתנועה מהירה,
מעל הכיסא, מוריד את החליפה, מפשיל שרוולים, יוצא מהמשרד, ומתחיל לרוץ
ממקום למקום ולעזור לעובדים לסחוב סחורה, להגיש ללקוחות את מבוקשם ולעזור לקופאים.

הקונה העוקב אחריו ממש מתפלא. ברגע של עצירה קלה, הוא פונה לרואה החשבון
ושואל ואותו:
"תגיד לי אתה לא רואה החשבון של העסק?"
והאיש עונה: "כן, אני רואה החשבון. למה אתה שואל זאת?"
הקונה ממשיך: "תראה הסבירו לי שזה לא תפקידו של הרואה חשבון, לעבוד בסבלות,
ולעזור לקופאים. אז אני מתפלא על העבודה הקשה שפתאום לקחת על עצמך."

רואה החשבון מחייך ועונה: "אני אסביר לך את כל תמיהותך בכמה מילים. בעל המכולת
הוא אבא שלי! עכשיו אתה מבין שהצלחת העסק הזה הוא עינייני האישי! ובשבילו אני
עושה כל מה שביכולתי! ועכשיו סלח לי, אני חייב לעבוד!"


כך בדיוק מרגישים הצדיקים. הם לא שואלים, רק מה החיוב שלי ו"איפה זה כתוב שאני
מוכרח לנהוג ככה?", אלא הם יודעים שיש לנו אב רחום בשמים והם כואבים את כאבו
ורוצים בכל מאודם לשמחו.
ולכן הם מחפשים איך ומה הם יכולים לעשות עוד כדי לגרום לו נחת רוח.
הם אינם מרגישים כשכירי יום, אלא כבנים חביבים למקום!


   שבת שלום
האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים